מיוחדג'ת, בפוני זה

אמנם זה לא הוגן לשפוט סרט רק אחרי צפייה בשליש ממנו, אבל אני לא יכולה לשמור את זה בפנים - 500 ימים של סאמר כ"כ מתאמץ להיראות מגניב וקליל אבל בפועל רואים את האיפור הקז'ואלי. עד לחצי השעה האחרונה דווקא חיבבתי את זואי דשנל. גם את גורדון החמוד שאני זוכרת לו חסד נעורים מ"מפגשים מהסוג האישי" ו"10 דברים שאני שונאת אצלך" (אגב ככה עושים סרט נעורים עם מוסיקת אינדי). אבל עשר דקות לתוך הסרט אני מתעניינת יותר באיך השער של דשנל אסוף בקוקו ואיך בדיוק גזרו לה את הפוני. וכשהילד סוף סוף מקבל קצת ורוקד ברחוב אני תוהה יותר על בחירת הלבוש של הניצבים מאשר חשה בשמחתו. אבל השיא הוא ברינגו.

השנה היא 2010, ובתור תל אביבית צפיתי (ואף חיקיתי) במספיק בחורות מיוחדג'ות ונמאס לי מנימוקי "זה מגניב באופן אירוני ומודע לעצמו". והנה אמירה אירונית ומודעת לעצמה - כמו שאלירז אומר - 'תקדמו.

who the fuck is Alice

הדיבורים על "אליס" נטחנו דק ואפילו לא הספקתי לראות את הסרט, שלא לדבר על לרכוש מרצ'נדייז, עליהם כבר הספקתי לוותר כשהבת של קולגה הופיעה עם חולצת החתול מקסטרו ואף סיפרה כי הם קנו עוד חמש חולצות מהקולקציה, אבל -

אז ראיתי את הטבעות של ה.שטרן והתאהבתי בזו

היא מעירה את האובייקטופיליה...אבל יכול להיות שזה רק בגלל שקודם לכן שמעתי את השיר הנהדר הזה
.שמשום מה לא ניתן לאמבד אותו
פזמון מלא ברגש, קליפ חלומי, תנועות של קייט בוש, מבטא בריטי ושער ג'ינג'י. כל הדברים שבחורה יכולה לרצות. מה עוד? מתברר שפלורנס היא חברה של לייטספיד צ'מפיון אהובי ואף עשתה קאוור לאחד השירים הכי אהובים עליי.



הגרסה המקורית



(מישהו פעם אמר לי שהקליפ הזה הוא עולמי הפנימי)

שנת הבשרים שלי

שנת 2009 הייתה אמורה להיות השנה שלי ושל שני קוראיי, ע"פ לוח השנה הסיני. כמה חבל - זהירות!שנינות בשקל - שכמו כל דבר שיוצר בסין היא לא באמת הייתה איכותית. בין שאר הדברים התאפיינה השנה הזאת בחוסר חשק להמבורגרים. זה לא שלא אכלתי כמה, אבל הם ברירת מחדל - שביעה בלבד. מה גם שרוב מזללות ההמבורגרים מגיעות עד לפרברים הרחוקים (מעבר לירקון) בהם אני שורצת ועושת משלוחים עד מאוחר ושאר המקומות לא (בתור מי שעבדה במשלוחים ונתנה זמני הגעה לא נורמליים למקומות רחוקים אני לא מאשימה אותם). אז לא חשקתי בהמבורגרים ב-2009 ונראה לי שגם ב-2008, אבל אנחנו מתחילים להתרחק מהנושא. ב-2010 חל שינוי. אני לא יודעת אם זה ריח הגריל שעלה באפי מהבורגריה בשכונה החדשה, השיחה עם אחת מהבנות בעבודה על וולפנייטס או החזרה לעשן, אבל דבר קרה ובא לי המבורגר. ואז קראתי את הביקורת של יואש ומשם כבר לא הייתה חזרה - בא לי וולפנייטס. כמובן שעד למימוש לקח קצת זמן, כי הם לא עושים משלוחים לפרברים עדיין, ועד לאחרונה היה להם רק סניף בלילינבלום, אבל ביום חמישי שעבר זה סוף סוף קרה.

(הצילום של יואש פלדש, אני הייתי רעבה מדי מכדי להתעסק עם המצלמה)

קמתי בערב, עצבנית מהרגיל, והוא כבר הבין בטלפון שיש רק פיתרון אחד - להאכיל אותי (מי אמר שבחורים לא לומדים שום דבר אחרי שש שנים?). בחרתי בהמבורגר עם בייקון ואמנטל, צ'יפס וציוויתי להביא גם דר פפר לא מייצור הולנדי (יש בפיצוציה על יד). הוא לקח סלט, גם כי הוא כוסית וגם כי הוא יודע שאני אוהבת להרגיש שאני הצד הגברי של הקשר*. ההמבורגר היה טעים, אם כי עם כל הבייקון והאמנטל קשה ליפול וזה מציל כל המבורגר - אפילו את זה של מקדונלדס, אבל הציפס היו ממש טובים והגיעו במצב צבירה מעורר התפעלות לאור תלאות הדרך. ברור שהם לא היו מושלמים, אבל הם הכי טובים שהגיעו במשלוח וגם היו סופר טעימים, עם ארומה של ברביקיו. הסלט שלו היה כמה עלי חסה עם רוטב. זהו. ברצינות - אפילו בלי בצל. שדרגנו בשנייה עם גבינה מאיטליה. לפחות שטפו את החסה.

לסיכום: אני צריכה לשכנע את פאדג' להזמין משם בערב "גלי" הבא.

* זה בזבוז של זמן, אבל נסו שלא לחשוב על זה באופן סוטה.

I'm sitting down here

but hey you can't see me

הו לן מרלן, ידעת לנפק כאלו שירי פופ חמודים, מעניין מה קרה לך. האמת היא שלא, כי אין לי כוח אפילו לגגל אותך.

לעניינינו - איי קנו, איי קנו - אני נוטשת כמעט בכל החזיתות - אפילו הוירטואליות, אבל באמת שבין נבירה בכתבי ג.טאוב (ציונות זה סבבה ופוסטמודרניזם זה ימין שמתחפש לשמאל) להעמדת פנים שאני מרתה סטיוארט וכמובן התחביב החדש - צ'אטרולט, לא היה לי אפילו זמן לעשן, אז זמן לעצמי? בינתיים נדגמו עוד מקרונים, הוצבו יעדים חדשים לקניות, וכמובן שעוד לא הלכתי להפקיד את המשכורת. אני מנסה לקרוא את ויטגנשטיין וגם את וילהלם מייסטר, ולהפיק כמה תובנות מהקריאה אך בינתיים הכל מסתובב בחור השחור של הפרעת הריכוז שלי. זו מעין צעקת "אני בשירותים, עוד רגע".

ובינתיים

גרם לי לחשוב עליך גיל. עכשיו זה גורם לי לתהות - אם MD מצא אותי כמה וכמה פעמים זה אומר שאני מוכנה?

back to school

הסיבה היחידה שבגללה שווה לחזור לאוניברסיטה.

magic's in the makeup

התמונה מכאן

יצאה הכי קוקס.

טירוף המקרונים נמשך

אתמול מצאתי את עצמי די מוקדם בבוקר ב"מוסד ממשלתי" מסוים. החשאיות היא בגללו, שלא רוצה שנגלה איפה היינו, הוא טוען שזה סימן של חולשה*. בכל מקרה, כשיצאנו כבר היה תשע וכיכר המדינה עמדה מולי. פתאום היה לי ממש עצוב שאני לא יכולה ללכת שלוש דקות, לעלות בשדרה הציורית הקטנה שלי ולהגיע הביתה. כדי לעודד את רוחי נכנסו לאידלסון עשר או ורכשנו - כלומר הוא רכש - אוכל נחמה. בניגוד למה שגיל טוען, אוכל נחמה הוא ממש לא כל מיני קטניות קינואה למיניהן, אלא כמויות של פחמימות בסגנון צרפתי (לרוב, אבל אני גם לא פוסלת השפעות מאיטליה ומארה"ב). בחרתי בדייניש וניל (דייניש שוקולד אוכלים בבייקרי) ומקרונים בטעם שוקולד, פירות יער ושמפניה. את המקרונים שלהם הם שומרים במקרר, ולכן הקרם של הראשון שנדגם - השמפניה - היה די קפוא. המרנג דווקא היה בסדר, לא פריך מדי. היתרון שלהם הוא שהם יותר זולים - 17 ש"ח למאה גרם (בערך שמונה יחידות) ושאפשר לבחור כמה טעמים. נתתי להם להפשיר קצת ואז טעמתי מהשוקולד ומפירות היער. היה נחמד, אבל לא נימוח כמו של דודו אוטומזגין. הם הזכירו לי למה פעם סירבתי להתלהב ממקרונים - נחמדים, אסתטיים - אבל לא ייזכרו ויעלו מגיהנום הקלוריות כשבא לי משהו טעים.

תמונה מוואלה

(*במשפחה שלי, עצם ההליכה לשם היא סימן של חולשה)