הצד המלא של הכוס

בבחירות האחרונות יצאתי פריס הילטון. אני - שהרבה שנים הצקתי לאנשים שילכו להצביע - לא הצבעתי. למה? כי ירד גשם. וגם כי הייתי קצת מדוכדכת, אבל בעיקר כי ירד גשם - וכולם יודעים שאני נמסה במים. אני חייבת להודות שזה די הפריע לי. אמנם לא הפריע לי כמו העובדה שלא רכשתי את גרביוני הלבבות מטופשופ, אבל זה הותיר משקע. אבל בשבוע האחרון חל שינוי בהרגשתי. אמנם בהתחלה התעצבנתי כהרגלי, מאחר והציבור, כלומר אני, בחר במפלגת קדימה (ובייחוד בציפי לבני כברירת המחדל בין ביבי וברק - בואו נודה בזה) וממש לא במר אלי אפללו הנכבד. ואז חשבתי שוב על המשפט הזה ועל הפועל בחר, והבנתי שלי אין מה לכעוס - אני לא בחרתי בהם, אני לא בחרתי באף אחד ולכן אף אחד לא השתין עליי בקשת. אז עד שהקואליציה תיפול יש לי שנה (פלוס מינוס) נטולת דאגות. אולי כדאי שאקנה את ספר העצות לחיים של פריס הילטון.

מה שנחוץ לרווקה

(לא, דווקא לא זין, או דילדו, או ארנב השלג)

אמנם אני כבר כמעט שנה בטיפול ומאוד מרוצה מהפסיכולוגית שלי באופן כללי, אבל רק היום הבנתי עד כמה אנחנו מתאימות.

הרקע: אני חולקת עימה את הכעס על כך שכולם מרשים לעצמם להתערב לי בחיים ולדחוק בי להתחתן. ע' ברגע של הבנה חושפת תובנה: "בזמנו, כשהייתי רווקה, כששאלו אותי מתי אני אתחתן כבר, או אם אני נשואה, הייתי עונה שאני אלמנה. שהם ייתקעו עם ההרגשה הלא נעימה".

כמו סיגר לפרויד.

merry christmas!

בעקבות הפוסט הזה ורוח הכריסטמס ששורה עליי נזכרתי שאור ארגנה לנו פעם מסיבת כריסטמס, עם פונץ' והכל. חצי שעה אח"כ שמעתי על זה - אור, תחזרי הביתה להכין לי פונץ' (וסליחה שלא הסכמנו להביא מתנות למסיבה, היינו תלמידים - אפילו לא סטודנטים - עניים). באותה שנה (2002),כמה ימים אח"כ, חגגנו גם במסיבת נושא עם עץ אשוח, שלג קרקר, וסנטה שיכור, אבל אני אסתכן ואשמע כמו מש"קית חינוך* ואומר כי את החג צריך לחגוג עם החברים הקרובים שלך. אז חג שמח לטפי, גיל, אור ופאדג'י - וכמתנה קבלו את תחתוני החג שלי:

וגם גרביים

ובקיצור

*טפי ואור - מש"קית החינוך היא אבולוציה של מדריכה בצופים.

xmas waldorf 2008

christmas countdown

מדד העוני

יש לך 10 ש"ח? אני צריכה הפוך גדול אצל עאבד.

back in the hotel

כשהוא הלך לצפות בזה (בלייב)

iptaccess="always" allowfullscreen="true" width="853" height="505">

אני צפיתי במשהו שונה לחלוטין

יש רגעים שבהם אני מצטערת על היותי בת יחידה.

עריכה:

יש רגעים בהם אני מצטערת על היותי סתומה בהטמל. אבל אז אני צופה בסדרות שלי וזה עובר.

מדד העוני

יש לך 10 שקל? אני צריכה לקצר את הפוני.

סופו של עניין

מה שבאמת מעצבן אותי בעניין מעיין חודדה (וגם שימי תבורי, אם כבר) זה העוול שנעשה לציבור שלם של מוצצי אצבע. אני מסרבת להכיר שאני נראית כה דבילית (ונראה לי שחודדה גם סתם מעמידה פנים כי הביצוע שלה לא נכון).

דברים שלא ידעתם על ע(צ)מכם

מתברר שדווקא התפתחנו באלפיים שנה - יוספוס פלביוס מעיד "אין אנו עם של מסחר". חוץ מעבודת אדמה (מה שאתם קוראים), בעת ההיא, של חנוכה, הצטיינו מתברר בעוד דבר - עבודת הצבא. אבל גם היום אנחנו ידועים בזכות צבאנו ה"קטן אך איכותי". לי יש הרגשה שזה הכל עניין של שיווק.

אובייקטופיליה מס 1

בעיקרון אני לא מתלהבת מגאדג'טים או מעיצוב תעשייתי, ואני בהחלט מעדיפה את המארק ביי מארק שלי ע"פ אייפוד/פון/עוד משהו שסטיב ג'ובס יהגה מתוך הזיות הקנביס הרפואי שלו והחבר שלי ועוד מיליוני אנשים ירצו לקנות. אחרי שהבהרנו את זה, אני יכולה לומר שפעם בכמה זמן מגיע מוצר אלקטרוני ששובה את לבי, ושבחודש הראשון להגעתו אני מתמלאת באושר רק מלהסתכל עליו. ככה בהחלט הרגשתי כשקיבלתי אותו:
דל XPS 1330. פחות משני ק"ג של שלמות וביצועים מדהימים (כלומר יודע לתפקד עם ויסטה). במשך שנתיים (ולכן זו לא תמונה של הסטודיו) המחשב הזה הכיל את כל עולמי - יומן, תמונות, מוסיקה, אוניברסיטה - עד שלפני כמה שבועות במהלך שיחה רגילה עם אמא שלי (כלומר צעקות ועצבים) הפלתי אותו על הרצפה. והיה שקט. נתתי לו לנוח וניסיתי להדליק אותו שוב ושוב אבל הוא לא עלה. כבר התחלתי לתלוש שיערות (סתם, בכל מקרה תלשתי - אני טריכוטילומנית) ואז נזכרתי שיש לי שלוש שנות אחריות. שאלוהים יברך את דל. עוד שבוע הבייבי שלי חוזר, ואני מתפללת לאלוהי הטכנולוגיה שלא תהיה לו טראומה.
(בינתיים אני כותבת את הרשומה הזו מהווסטרו של אמא שלי - להלן האח המפגר של XPS )

מילים ראשונות

גם אני.

will never marry

הבעת פנים של זלזול מצד האישה הנה נבאי טוב במיוחד לגירושים (מחקר פסיכולוגי)