מיוחדג'ת, בפוני זה

אמנם זה לא הוגן לשפוט סרט רק אחרי צפייה בשליש ממנו, אבל אני לא יכולה לשמור את זה בפנים - 500 ימים של סאמר כ"כ מתאמץ להיראות מגניב וקליל אבל בפועל רואים את האיפור הקז'ואלי. עד לחצי השעה האחרונה דווקא חיבבתי את זואי דשנל. גם את גורדון החמוד שאני זוכרת לו חסד נעורים מ"מפגשים מהסוג האישי" ו"10 דברים שאני שונאת אצלך" (אגב ככה עושים סרט נעורים עם מוסיקת אינדי). אבל עשר דקות לתוך הסרט אני מתעניינת יותר באיך השער של דשנל אסוף בקוקו ואיך בדיוק גזרו לה את הפוני. וכשהילד סוף סוף מקבל קצת ורוקד ברחוב אני תוהה יותר על בחירת הלבוש של הניצבים מאשר חשה בשמחתו. אבל השיא הוא ברינגו.

השנה היא 2010, ובתור תל אביבית צפיתי (ואף חיקיתי) במספיק בחורות מיוחדג'ות ונמאס לי מנימוקי "זה מגניב באופן אירוני ומודע לעצמו". והנה אמירה אירונית ומודעת לעצמה - כמו שאלירז אומר - 'תקדמו.